ADHD

​

הפרעת קשב היא הפרעה נוירו-התפתחותית המוגדרת על ידי ליקוי ברמת הקשב, חוסר ארגון, ו/או היפראקטיביות/ אימפולסיביות.

​

על פי ה-DSM 5: 

• ההפרעה מוגדרת לאורך ציר התפתחותי ואינה מיוחסת לילדים. כלומר זו הפרעה שמתחילה בילדות אך
  נמשכת לכל אורך החיים. הדוגמאות לסימפטומים מתאימים בהגדרה לכל שכבות הגיל והם מועברים גם
  לעולם התעסוקה של מבוגרים.

• יש גמישות בהגדרה מה זה הפרעה קלינית ובדרישה שזה יפריע תפקודית בשתי סביבות שונות.

• יש שינוי במספר הסימפטומים בגיל הבוגר כי יש ירידה עם הגיל עקב פיצוי ולמידה.

• ניתן לאבחןADD  ואוטיזם לאותו אדם כהפרעה משולבת.

• אין 3 טיפוסים אלא 3 מופעים וזה יכול להשתנות עם הגיל.

סוגי ADHD:

 

1. Innatentive type - מתקשה במיקוד קשב ובתזמון תגובה .
   מגלה קושי בסנכרון ובתזמון. יכולת קשב תקינה אך תגובה ותזמון איטיים. (מקביל ל-ADD).

2.  Hyperactivity Impulsive type - היפראקטיביות ואימפולסיביות מגלה קושי בוויסות, קושי לשלוט בדחף שהוא אימפולס, בלתי נשלט. לקבוצה זו אין תהליך בקרה. (מקביל ל-ADHD).

3. Combined type  - הסוג המשולב.

​

כמה עובדות על ADHD:

 

 

• הפרעת קשב וריכוז הינה הפרעה בעלת בסיס ביולוגי (מדובר בשוני קל, אך מוחשי, בתפקוד המוחי).

• שכיחותה בקרב ילדי בית הספר מוערכת בכ- 8%-15%  - מהווה את ההפרעה הפסיכיאטרית
  והנוירופסיכולוגית הנפוצה ביותר בילדים בגיל בית הספר היסודי.

• נמשכת אל גיל ההתבגרות (85%) ואף לבגרות (50%-70%) בקרב מי שאובחנה אצלו בילדות.
  קיימים הבדלים בין סוגי לקויות הקשב.

• בעלת השפעות מרחיקות לכת בתחום האקדמי, התנהגותי, חברתי ורגשי.

• יותר מ 50% מהילדים המאובחנים כלוקים בהפרעת קשב סובלים מהפרעות פסיכאטריות נוספות
  ("קומורבידיות"):
   

  1. ההפרעה ההתנגדותית (ODD)

  2. הפרעת התנהגות (CD),

  3. לקויות למידה

  4. הפרעות חרדה

  5. נטילת סמים

  6. הפרעות אישיות, דיכאון, והפרעה דו-קוטבית.

מאפייני ADHD:
 

 

1. חוסר ריכוז:

   • חוסר יכולת להתמיד במשימות לאורך זמן.

   • רושם של אי הקשבה.

   • מוסח בקלות

   • זקוק לפיקוח,  "מרחף" חולם  בהקיץ.

   • איבוד חומרים וחפצים ברמה שאינה תואמת את  הגיל או הרמה ההתפתחותית.
      

2. היפראקטיביות (ויסות פעילות) ואימפולסיביות = חפיזות (בקרת דחפים):

   • פעילות יתר.

   • התפתלות, קושי להישאר במקום.

   • התפרצות לדברי אחרים.

   • קושי לחכות בתור, ברמה שאינה תואמת את הגיל או הרמה ההתפתחותית.

   • ללא חוש סכנה.

   • מגיב לפני שמקשיב.

   • מתעצבן בקלות.

לאור הקשיים ומקורם הנוירו-ביולוגי, חשוב להבין כי ה-ADHD אינו בעיה של לדעת מה לעשות אלא בעיה של לעשות את מה שאתה יודע.

​

מדובר בלקות גנטית, שמקורה במוח:

 

• קיים ליקוי בהעברת מסרים בין תאי העצב באזורים מסויימים במוח.

• קיימת הפרעה בהעברת המסר בסינפסות מסוימות במוח.

• נמצאה ירידה בפעילות הדופאמין והנוראפינפרין (קטכולאמינים) בסינפסות מסוימות.

• האזורים האחראים על זיכרון עבודה, יכולת שמירה על קשב וריכוז ודיכוי תגובה במח הם עשירים
  במיוחד ברצפטורים (קולטנים) לדופמין ולנוראפינפרין – שני חומרים שחסרים בסובלים מ- ADHD.

• כל התרופות בעלות היעילות התרפויטית בטיפול בהפרעה זו מגבירים את פעילות מערכות
  הקטכולאמינים.

​

בשל העובדה שמדובר בלקות נפוצה מאד וארוכת שנים, סביר להניח כי יש לה יתרונות שאפשרו את
שכיחותה. הללו כוללים:

1. רמות אנרגיה גבוהות – נחישות לביצוע משימה, עבודה שעות ארוכות תוך הרגשת סיפוק רב. 

2. מסוגלים לעשות דברים רבים בו זמנית.

3. התמקדות יתר והעדר שחיקה בנושאים שמרתקים את תשומת הלב.

4. במיטבם במצבים של חירום - עוררות יתר, ערנות לשינויים קלים ונטייה להגיב ולפעול מהר.

5. אומץ לב, ספונטניות ונכונות ליטול סיכונים או לנסות דברים חדשים.

6. שמים לב לפרטים שאחרים מתעלמים מהם.

7. יצירתיות ויזמות – המח המשוטט מאפשר ארגון המידע המציף וזורם מכל עבר בצורה אחרת מאדם רגיל ויוצר קשרים שכיחים פחות בין חלקי מידע.

8. חוש הומור - הומור נובע פעמים רבות מראייה של דברים מוכרים באור חדש.

9. יכולת תירוץ והסברה מעולים.

10. לא נרתעים מכישלונות (כי לא לומדים מכישלון).

​

בצד היתרונות, לקויי הקשב נפגעים בכל תחומי החיים:
 

1. בתחום ההתנהגותי

   • קושי לקבל מרות וליישם כללים.

   • קושי לדחות סיפוקים.

   • קושי להתמיד במטלה מונוטונית.

   • הנמכה במודעות לגבי הקשר בין פעולה לתוצאה.
      

2. בתחום הרגשי

   • דימוי עצמי נמוך ופגיע.

   • נטייה למצבי רוח.

   • תבוסתנות – מזלזל ביכולותיו ומרגיש שאחרים לא מעריכים אותו.

   • המנעות ממצבים מעוררי חרדה ונטייה להתגונן.

   • מרגיש חסר אונים.

   • מאשים אחרים בחולשותיו.
      

3. בתחום החברתי

   • מושפע בקלות מאחרים.

   • מגיב בקלות ובאימפולסיביות לתסכול – לפני שהספיק להעריך את המצב לאשורו עלול להגיב באלימות.

   • אינו רגיש למצבי הרוח הפנימיים שלו ולכן מפגין חוסר רגישות דומה כלפי אנשים אחרים.

   • הם נוטים לתת פירושים מוטעים למשוב שהם מקבלים מאנשים אחרים בתגובה להתנהגותם החברתית.

   • הם לא בשלים כל כך רגשית.

   • קושי לחכות לתורו.

   • קושי ללמוד את כללי המשחק ולציית להם.

   • לחלקם – בעיות מוטוריות נלוות המקשות עליהם להשתתף במשחקי ספורט.
      

4. בתחום האקדמי 

   • קושי להשלים משימות.

   • אינו מאורגן – מאבד דברים, מפוזר.

   • אינו מסוגל לתכנן.

   • מתקשה להמתין – קופץ בראש וכשנדרש להמתין אז שוכח.

   • מתפזר עם המידע – זוכר הרבה פרטים, אך לא מסוגל להסביר את הקשר ביניהם.

   • עיבוד מידע לא יעיל – קושי להתמקד בחומר בזמן שהוא נשלף מהזיכרון (מגיע מוכן למבחן,
     אך נכשל).

   • מוסח דעת ומפוזר – אין הפנמה של חומר הנקרא ברצף, אבדן המשכיות.

   • כתיבה – כתב יד מרושל. פוגע, למשל, גם ביכולת החישוב.

                    

כיוון שה-ADHD  פוגע מעבר לפרט עצמו גם ביחסים עם יתר בני המשפחה הגרעינית והמורחבת, חברים והמערך הכיתתי – הילד שאינו מטופל הופך להיות לא אחת שעיר לעזאזל  ונתפס כמקור כל הרע, הבסיס לכל ההאשמות, הכול קורה בגללו וכולם סובלים.

במצב שכזה, הילד בעל ה-ADHD שאינו מטופל עלול לבחור שתי דרכים (בנפרד או ביחד) שתכליתן להקל על הרגשתו הקשה ולהסית את החוויה שלו ושל הסביבה כי הוא טיפש ולא מצליח.

​

הפתרונות העומדים לרשותו כוללים:

 

1. בריחה - הסתת תשומת הלב שלי ושל האחרים ממקור הבעיה ובכך למסך עליה (התנהגות סיכונית).

2. טיפול עצמי - הקלה על הסימפטומים באמצעים ובחומרים שונים (התמכרויות).
   במיוחד בגיל ההתבגרות קיים סיכון בקרב בעלי ADHD שאינם מטופלים להסתכן בהתמכרויות.

3. הדיכאון הנלווה לקושי הרגשי – סמים כסיוע להתגבר על החולשה הפנימית.

4. גיל ההתבגרות - הנטייה למרדנות ולדווקאיות. לעשות את האסור, למרוד בהורים.

5. הצורך בריגוש ובהסתכנות - היות וגם הוא מהווה מעין ריפוי עצמי – ההסתכנות מעלה אדרנלין,
   ולכן ילדים אלו פגיעים מאד לפיתויי הרחוב – עבריינות, סמים.

6. הכעס העצום ההולך ונוצר כלפי החברה – ילד לא מטופל חי בחוויה מתמדת של כשלון, תסכול,
   תחושה שאינו מובן, נחות וכדומה. לכן, יש לו צורך לעשות דווקא, להתנקם בעולם המבוגרים.

7. הצורך ב-self medication  - שיפור ההרגשה.

​

מכיוון שנער בעל ADHD  שאינו מטופל מצוי בחסר של דופמין ונוראפינפרין, יהיה צורך באיזון וחיפוש אחר חומרים המביאים למילוי חסר זה. לפיכך, נער בעל ADHD שאינו מטופל יהיה בסיכון מוגבר לצרוך את החומרים הבאים:  
 

1. קפאין (קוקה קולה, קפה, שוקולד, XL, Red bull) – ממריץ ומעורר. שיפור במיקוד ובכוח הריכוז.

2. קוקאין – ממריץ ומעורר. שיפור במיקוד ובכוח הריכוז.

3. אלכוהול – מרגיע ומשכך את החרדה והזעם הנלווה לחלק ההיפראקטיבי.

4. גראס – מרגיע ומשכך חרדה וזעם הנלווה לחלק ההיפראקטיבי (כמו אלכוהול) ובנוסף, יש לו גם אפקט מסוים של מיקוד.

5. ניקוטין – בעלי ADHD בסיכון גבוה יותר להתמכר לניקוטין וקושי גדול יותר להיגמל ממנו. לא ברור האם תסמיני ה-ADHD גורמים לאנשים לעשן.

6. טלוויזיה – ממקדת קשב. מי שסובל מ-ADHD נהנה מכך במיוחד.

​

בניגוד לסטיגמה הרווחת הנטייה להתמכרות לחומרים מעוררים שונים אינה קשורה כלל לטיפול בחומרים מעוררים אלא דווקא להיעדרו.

 

הטיפול ב-ADHD:

 

זהו טיפול משולש הכולל שלוש צלעות הכרחיות:

1. טיפול תרופתי.

2. טיפול רגשי – פסיכולוגי פרטני, קבוצתי, או עקיף באמצעות הדרכת הורים. רצוי להיעזר באיש מקצוע בעל הכשרה ומיומנות בתחום לקויות הקשב.

3. טיפול מערכתי – עירוב של גורמים במערכת הבית ספרית והחוגים או תנועות הנוער אחר הצהריים

כאשר אחת הצלעות אינה אפשרית מסיבות שונות, יש להעמיק ולעבות את הצלעות הנותרות.

מתן טיפול תרופתי תלוי במספר גורמים:

1.    תלוי במסגרת - עד כמה טולרנטית ומכילה
2.    תלוי בדרישות  - עד כמה מצריכות ריכוז ומיקוד
3.    תלוי בעמדות ובתמיכה – הורה או חברה מתנגדים עלולים לחבל בתהליך.

​

© כל הזכויות שמורות למחברת. 
אין להעתיק ו/או להשתמש במאמר ו/או בחלק ממנו ללא אישור מראש, בכתב של המחברת.

 
 



 

​

​